צינור המריבה | מגזין שוניות אילת

צינור בלב פלא טבע כמה מאות מטרים מגבול שמורת האלמוגים של אילת ובשכנות לשוניות אלמוגים מרהיבות, הונח לפני עשרות שנים צינור נפט שהיה אמור להיות ספק האנרגיה של ישראל הצעירה. באותם ימים עוד לא הבינו מה ההשלכות של תעשיית נפט בליבו של אוצר טבע. ההבנה ששוניות האלמוגים באילת, מקור המשיכה ומוקד התיירות של העיר, נפגעות אנושות מזיהומי נפט עוד לא הייתה אפילו בחיתוליה. הים הישראלי קלט אז את כל מה ששלחו אליו – שפכים, זבל, זיהומים. חלפו השנים וצינור בקוטר 8 צול הפך למפעל גרנדיוזי בעל נמלים, מסופים וצינורות ארוכים ורחבים. הכל ת"פ חברה ממשלתית הקרויה קצא"א, אליה עוד נשוב. בשנות השבעים המוקדמות, שנות השיא של הצינור, החל החוקר הצעיר יוסי לויה, לימים אחד מגדולי הביולוגים והאקולוגים הימיים בישראל, להתעניין בדרמה אקולוגית שקטה שמתחוללת בים. בין השנים 1973-1969 הוא עקב אחר שני אתרי שוניות אלמוגים: האחד בשמורת הטבע והשני שאמור לשמש קבוצת ביקורת מרוחק ממנו כחמישה קילומטרים דרומה. שניהם נראו דומים זה לזה במבנה מושבות האלמוגים ובמגוון, ההבדל היה באיכות המים – השונית שבשמורת הטבע הייתה חשופה לזיהום כרוני מנפט ומינרלים, ואילו השנייה הייתה נקייה. בשנת 1970 היכה אירוע שפל קיצוני ובלתי צפוי במי מפרץ אילת ושתי השוניות סבלו מתמותה רצינית. לויה רצה לבחון איך השוניות שלו "קמות על הרגליים" מהאירוע. הפער בהתאוששות היה עצום: בעוד שונית אתר הביקורת שגשגה והתחדשה במגוון גבוה, דווקא באתר שישב בשמורת הטבע המצב היה דרדל'ה, כמעט לא נצפתה "התיישבות מחדש" של אלמוגים צעירים – צעד קריטי בהקמת מושבת אלמוגים. המסקנה הייתה שדליפות נפט כרוניות מונעות התיישבות חדשה תקינה של אלמוגים ובכלל את התפתחות הדור הבא, פגיות האלמוגים. במאמר החלוצי שפורסם בשנת 1980 [1] הציע לויה את האפשרות שנזקי הנפט לא מסתכמים בזה בלבד, אלא יפגעו גם במערכת הרבייה של האלמוגים, בירידה בחיוניות הפגיות (השלב הצעיר של האלמוג, ששוחה עד להתמקמות הסופית), במבנה השונית כולה ובמדדים נוספים שמצביעים על שונית בריאה ומשגשגת. הוא צדק. vlcsnap-2024-05-26-06h49m52s427ShadiSamara.jpg נכס עולמי ותקווה מקומית. שונית האלמוגים באילת, צילום: שאדי סמארה לויה ותלמידיו המשיכו לחקור את הנושא בסדרת מחקרי המשך בשדה ובמעבדה, וגילו שההשערות כולן נכונות. למשל, אלמוגי שיחן - מאלמוגי האבן מהנפוצים באילת - שהושמו במים מזוהמים בנפט הראו יותר תמותה, ירידה בפוריות ופחות הצלחה בהתיישבות, לעומת כאלה שהושמו במים נקיים. אלה היו העדויות הראשונות בעולם שהצביעו על הפגיעה הקשה הנגרמת מזיהומי נפט לרביית אלמוגים, לשרידותם, לפגיעה בגידול ולחוסר ההתחדשות. לויה הראה שהנזק לא קורה רק באסון חד־פעמי, אלא גם בזיהום כרוני, "רוצח שקט". במאמר סקירה משנת 2004 שבו סיכם 35 שנות מחקר על אלמוגי מפרץ אילת, תיאר פרופ' לויה איך ליד אזורי זיהום נפט נצפו פחות מושבות מתרבות ופחות לרוות, ירידה בחיוניות שלהן ובהצלחה להתיישב, ואפילו סימנים ל"הפלת" לרוות בזמן חשיפה [2]. במאמר חלוצי שפורסם בשנת 1980 הציע יוסי לויה את האפשרות שנזקי הנפט לא מסתכמים בזה בלבד, אלא יפגעו גם במערכת הרבייה של האלמוגים, במבנה השונית כולה ובמדדים נוספים שמצביעים על שונית בריאה ומשגשגת. הוא צדק לאט לאט צמחה הכרה בינלאומית בחשיבות מניעת זיהומי נפט בשוניות אלמוגים ובים. עכשיו נשאלת השאלה: אם ידוע שתנועת נפט במפרץ אילת מסכנת את שונית האלמוגים, נכס מקומי ותקווה עולמית לשוניות העולם, איך קרה שצינור נפט עדיין ממשיך לשבת בתוך מי המפרץ, ושהתוכנית הרת האסון להגדיל את הכמות נמצאת על השולחן ורלוונטית מתמיד? נתחיל מהתחלה. קיצור תולדות הצינור זה סיפור שמתחיל בנפט ובמדינה צעירה שצריכה אנרגיה. אז היא מזרימה נפט באוניות ממדינות המפרץ, ברית המועצות ומצרים, אבל בכל פעם באה מלחמה או מבצע צבאי וסוגרים לה את השלטר. בשנים הראשונות למדינה עלה הרעיון ליצירת "גשר יבשתי" בין ים סוף לים התיכון: הנחת צינור שיזרים נפט גולמי, יאחסן ויאפשר קליטה של החומר בין שני הימים. "נפט הוא דמה של התעשייה", קרא אחד מקרייני התקופה בפאתוס, הפחד שלא יהיה נפט הניע את גלגלי המוח של קברניטי המדינה. כבר ביומה הראשון של מלחמת סיני (1956) ביקש שר האוצר דאז לוי אשכול לתכנן צינור נפט שיסיע את הנפט מאילת צפונה ויזרים אותו לבתי הזיקוק בחיפה. Eilat(997009326785005171.jpg "נפט הוא דמה של התעשייה". מקימים את קו הצינור אילת, צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית, אוסף הצילום הלאומי ע״ש פריצקר (CC BY 4.0) מה שהתחיל כצינור של 8 צול שהונח לחופה של אילת, הפך אחרי מלחמת ששת הימים למפעל גרנדיוזי בהובלת חברת "מקורות", ולשורת צינורות בעובי 42 צול שהם הם אמורים לממש את חלום הגשר היבשתי. תעלת סואץ נסגרה, אנחנו על המפה ונפט מוזרם במכליות קטנות לאירופה, כשרבים מתהליכי הפריקה, החלוקה למכלים והאחסון נעשים בתוך הים. בדצמבר 1969 הסתיימו העבודות לבניית קצא"א (ראשי תיבות: קו צינור אילת-אשקלון) ולהקמת הנמלים, והחל השימוש בקו להזרמת נפט איראני לאירופה – כן, אז האיראנים עוד הזרימו אלינו משאבי טבע, לא רק טילי מצרר. בשנות השיא של הצינור, הוזרמו בו מדי שנה מעל 10 מיליון טונות נפט. עד המהפכה באיראן זרם נפט כמו מים, ופתאום אין איראן ושוב צריך לקושש נפט. בא השלום עם מצרים והשיג לנו עוד ממנו, אבל לא ברמה שהייתה בעבר. העסק דעך ודעך. בשנות התשעים הפכו את קו הצינורות לדו-כיווני במטרה לעלות על הגל ולהיות חלק מתנועת שוק הנפט הבינלאומי. הכל השתנה, אבל הצינורות נשארו אותם צינורות. שמורה ירוקה נצבעה שחור פרויקט צינור הנפט מנוהל על ידי חברה ממשלתית בשם קצא"א (כיום ראשי תיבות: קו צינור אסיה אירופה) שעברה גלגולים במהלך השנים, ונהנית מחיסיון שמאפשר לה שלא לחשוף את פעילותיה באופן מלא - אפילו לא בפני שרי הממשלה וחברי הכנסת. נראה שאף אחד בחברה לא נתן דעתו על זה שצינורות סופם להתיישן ולהיות מועדים לתקלות ודליפות קלות – שהציבור, רוב הזמן, לא מודע להן. חוות דעת רבות של חוקרים הראו שהתחזוקה של הצינור לא מספקת. ממצאי בדיקות שנעשו לאורך השנים, הראו שדופן הצינור נשחקה מאוד, ובמקומות שונים עד 70% מעובי הצינור אוכָּל [3]. ב-2011 כבר לא היה מדובר בדליפה קלה. אלף קוב של דלק סילוני זרמו לשמורת נחל צין וגרמו לזיהום כבד. האדמה עוד לא יבשה, ושלוש שלוש שנים אחר כך זועזעה המדינה מאירוע דליפה קטסטרופלי בשמורת עברונה: צינור הנפט של קצא״א נבקע סמוך ליישוב באר אורה, כ-20 ק״מ צפונית לאילת, וכ-5 מיליון ליטרים של נפט גולמי זרמו במשך לילה שלם והגיעו לשמורה. האירוע הוגדר על ידי המשרד להגנת הסביבה כאחד האסונות הסביבתיים החמורים בתולדות המדינה, והנזק הגדול למגוון מיני הצמחים ובעלי החיים בשמורת הטבע הוערך ביותר מ-100 מיליון שקל. שיקום השמורה עדיין נמשך עד היום ורמת הזיהום של הנפט בקרקע עדיין גבוהה מאוד. PC047557.jpg רמת הזיהום עדיין גבוהה. שמורת עברונה אחרי האסון, צילום: שי אורון אז הנפט אמור לזרום שוב, באותו צינור ישן ורעוע, דרך הערבה והנגב ועד לחוף אשקלון. אם עד היום הגיעו 5-7 מכליות נפט בשנה למפרץ אילת ופרקו את תכולתן לצינור, לפי התוכנית היומרנית מספרן יזנק לעשרות בשנה בעקבות אותו אסון החליטה הממשלה לצמצם את החיסיון המוחלט שהוטל על פעילות החברה. אפשר היה לחשוב שסוף-סוף הופקו לקחים אבל בשנת 2020, במקביל לחתימת הסכמי השלום עם האמירויות במפרץ הפרסי, נחתם הסכם להעברת כמויות נפט גדולות במיוחד למפרץ אילת. מדיניות "אפס תוספת סיכון" שהנהיג המשרד להגנת הסביבה בשנת 2021, ונועדה להגביל את שינוע הנפט במטרה למנוע סיכונים, בוטלה על ידי הממשלה בדצמבר 2024. אפס תוספת מחשבה. אז הנפט אמור לזרום שוב, באותו צינור ישן ורעוע, דרך הערבה והנגב ועד לחוף אשקלון. אם עד היום הגיעו 5-7 מכליות נפט בשנה למפרץ אילת ופרקו את תכולתן לצינור, לפי התוכנית היומרנית מספרן יזנק לעשרות בשנה. בהמשך לחוסר השקיפות שהחברה נוקטת, לא הרבה ידוע על המתוכנן, מה שכן ידוע הוא שמדובר באיום סביבתי משמעותי. טילים איראנים שנחתו סמוך מאד לקו הצינור הפכו את האיום למשמעותי עוד יותר. זה לא הפריע לראש הממשלה בנימין נתניהו לחזור במרץ 26' על ההצעה להקים רשת צינורות נפט וגז שיעברו ממדינות המפרץ הפרסי, דרך חצי האי ערב, ועד לנמלי ישראל בים התיכון, על רקע חסימת מצרי הורמוז. בקצא"א כמובן בירכו על ההצהרה. אסון בלתי הפיך המידע הרב שהצטבר לאורך השנים על השפעות הנפט לצד הדליפות ונזקיהן, מבהירים איך מיזם קצא"א חושף את מפרץ אילת ואת חופי סיני על שוניותיהם לאסון אקולוגי כבד שעלול להיות בלתי הפיך. דליפה חמורה במסוף אשקלון עלולה לזהם את חופי הים התיכון, ולפגוע בתשתיות חיוניות ובהן מתקני ההתפלה באשקלון, אשדוד ושורק. אם אכן יגיעו עשרות מכליות נפט בשנה למפרץ אילת – הסיכון לתקלות גדל משמעותית. הנזק של דליפת נפט לא ייעצר בדגים ובאלמוגים. כלכלת העיר אילת נשענת על תיירות שנירקולים וצלילות ליד השוניות, וממותג מנצח של עיר שליבה ים ומדבר. אם הים יזוהם, זו עלולה להיות מכה כלכלית קשה לעיר הדרומית בישראל. P1010045Stylophora.jpg הפרעות ברבייה, בגידול ובהתאוששות. אלמוג שיחן, צילום: שי אורון דו"ח כלכלי שהוזמן על ידי עיריית אילת וארגוני סביבה, ופורסם ביוני 2024 ניסה להצמיד תגי מחיר לתרחישי דליפה שונים. הוא הראה שתוכנית שעומדת על הפרק בימים אלה, עלולה לגרום לנזק של כ-11 מיליארד שקל ולפגיעה אנושה בכלכלת העיר אילת ובשוניות האלמוגים [4]. המאבק הציבורי הגדול והמתמשך לא פוסק. החברה להגנת הטבע, בתמיכת מדענים מובילים ויחד עם קואליציה של עשרות ארגוני סביבה ותושבים באילת ואשקלון, קובעת שחייבים לבטל לחלוטין ולאלתר את ההסכם להגדלת כמויות הנפט המגיעות למפרץ אילת ועוברות בצינור הארוך הישן עד לאשקלון. הֲיָדַעְתָּ? מפרץ אילת הוא מפרץ צר וארוך בעל פתח אחד צר - מיצרי טיראן שהם ברוחב כולל של כמה קילומטרים בלבד, ולכן חילוף המים איטי. לכן, אם מתחוללת דליפה בקרבת שוניות אלמוגים הסיכוי שהזיהום "יתנקה" באופן טבעי בעזרת חילוף מים, קלוש. הֲיָדַאטָה? בין 2019 עד אוגוסט 2024 אירעו לפחות 11 דליפות נפט כתוצאה מכשלים בציוד או חורים בצינורות חברת קצא"א, ותשע דליפות או אירועים סביבתיים אחרים בשל חבלות בצינור וטעויות אנוש. והיד עוד נטויה.

שוניות אילת

בתי גידול

עושים שינוי

מגזין

אתר

אל תפספסו אף סיפור